אַתָּה הוּא ה' לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִּים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וּצְבָא הַשָּׁמַיִם לְךָ מִשְׁתַּחֲוִים (נחמיה ט)
לפעמים נדמה לנו, שמי שחזק פיזית ומנטלית הוא אותו אדם שיש בו גאווה. הגאווה מובילה למראה חיצוני שמשדר עוצמה, וגם לתחושה פנימית חזקה. האם ההסבר הזה נכון?
זה קצת יותר מורכב. יש משהו בהסבר הזה. יש משהו באמירה שגאווה מובילה לעוצמה ולחוסן נפשי, וליכולת להתקדם ולהשיג דברים. האמת, גאווה – זה בסדר, אבל תלוי איזה:
אם הגאווה נובעת מתוך אגו, מתוך הרצון לדאוג רק לעצמי, מתוך הפחד לחלוק עם אחרים, מתוך הרצון לריב עם אחרים ולהיכנס לקונפליקטים – אז זה נראה חזק הגאווה הזו, אבל מאחוריה מתחבאת חולשה גדולה: אי היכולת לקבל את האחרים, אי היכולת לקבל את החיים והעולם, אי היכולת לחיות עם תחושת ביחד. אתה נלחם עם תחושת חוזק עצמי בכל העולם, אתה נלחם בחיים.
אבל אם הגאווה היא זקיפות קומה והרמת ראש במובן של צמיחה עם החיים, אז זה נפלא. כל החיים צומחים, "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם", וגם אני צומח, ומרגיש תחושת עוצמה. זה כבר משהו אחר. זו גאווה שנובעת מתוך הצמיחה של של החיים. מתוך חיבור עמוק לחיים ולשורשים. ומתוך חיבור לאנשים. וכך גם אתה מרגיש תחושת חיבור עמוקה בתוך עצמך ממש.
אתה צריך כל הזמן לחיות עם החיים, לצמוח, ולהרגיש חזק ונפלא. כך אתה מתקדם ומצליח. אבל אתה לא נגד אף אחד. אתה לא נגד אנשים, לא נגד העולם, ולא נגד עצמך… אתה חי בחיבור להכול. אתה עושה טוב לכולם כמו שזה גם טוב לך עצמך.
זוהי גאווה שהיא בעצם ענווה. הכל מתחיל מהיכולת שלך להתבטל לחיים, לאנשים, לעולם. הכל מתחיל מחיבור כן עם החיים. ורק אז אתה צומח למעלה, כשיש לך את השורשים באדמה. "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר" (בראשית יח).
אחד הסימנים שמראים אם זו גאווה פסולה או גאווה וזקיפות קומה שהיא ענווה – זה המצב המנטלי-פיזי שאנו רואים מיד (מי שיש לו את ההתבוננות הזו): האם האדם נראה נוקשה, פוחד לחלוק עם אחרים או שהוא במצב השלם יותר, יש בו רכות, גמישות וחיבור עם אנשים ביחד עם הצמיחה.
אז מה זה קשור לאמנות לחימה?
זו בדיוק האמנות. התנועה חייבת להיות עם איכות של צמיחה וענווה. איכות של רכות, גמישות וחיבור לשורשים-לקרקע, וכך גם היכולת לחלוק עם אחרים, להתאמן עם פרטנר או קבוצה בתחושה של ביחד. להתאמן בשמחה וברוגע, ולא מתוך תחושה נוקשה ופוחדת של "אני הולך להילחם נגד החיים"… אנו הולכים לא נגד החיים, אלא עם החיים. אנו צומחים למעלה, כי החיים עצמם מצמיחים אותנו למעלה. זה משהו אחר לגמרי. זה אמנות.